1 גם בדמיונות הכי מרחיקי לכת שהיו לי – והיו לי – על התפוררות השקר של בנט וימינה, לא תיארתי שזה יקרה כל כך מהר ובאופן כל כך מביך, כלומר כל כך משמח. כן, משמח לראות את מה שעובר בימים אלה על נפתלי בנט, איילת שקד, מתן כהנא ויתר חברי ימינה. וזו לא רק שמחה על מפלתם, זו בעיקר שמחה על זה שבסופו של דבר האמת ניצחה.

התברר שלשקר אין רגליים. נכון, יש לו כוח, יש לו אחיזה במציאות, או לפחות בתקשורת. השקר יכול להגיע עד לתפקיד הכי חשוב במדינה ומשם להמשיך לשקר. אבל לא לעולם שקר. וזה מנחם לראות את זה. זה מעודד. זה נותן כוח ותקווה גם לגבי מערכות ציבוריות אחרות שאנחנו עוד בעיצומן, שבהן השקר עדיין מביס אותנו.

אתה רואה איך ראשי ימינה, אנשים שעד לפני כמה חודשים שלטו במשרדי ממשלה, קבעו סדר יום, מינו מקורבים, העבירו תקציבים – הופכים בן רגע לבדיחת המערכת הפוליטית. ומה שהכי משעשע בסיטואציה החדשה הוא שלכל מי שמסתכל מן הצד ברור שזמנם עבר, רק הם עצמם לא הפנימו את זה, משום מה. הם עדיין מנסים, במאמץ נואש, להישאר רלוונטיים איכשהו. הם מתראיינים, מתדרכים, מפרסמים פוסטים מגוחכים, מצלמים סרטונים מופרכים, ולא מבינים שהמשחק נגמר.

2 רגע, אם המשחק נגמר, אז למה בכלל צריך להמשיך לכתוב עליהם כאן? בגלל הניסיונות הבלתי פוסקים שלהם לשכתב את ההיסטוריה ולחזור למחנה הימין, כאילו כלום לא קרה. אני מוצא את עצמי מנסה להיכנס בימים האחרונים לנבכי נפשם: האם ניר אורבך באמת חושב שהציבוריות הישראלית חייבת את דמותו החד־פעמית? האם הוא באמת סבור שהציונות הדתית לא תסתדר בלי הנהגתו והגותו, וכל השאלה היא רק באיזו מסגרת פוליטית נזכה לקבל אותו?

ומה עם איילת שקד? במקרה שלה זה כבר נהיה מעורר רחמים (בעצם, תנו לי לדייק: רחמיי עדיין לא התעוררו, אבל אם היא תמשיך ככה, לכו תדעו). המשפט "מפלגתה של איילת שקד לא עוברת את אחוז החסימה" חותם בשבועות האחרונים כל סקר בחירות, לא משנה מי הסוקר, לא משנה באיזה ערוץ. מין מנטרה קבועה כזאת שתמיד שם, כמו "יש לעיין בעלון לצרכן לפני השימוש".

לפעמים אני רואה אותה מתראיינת/נואמת/מצייצת/מצטלמת מביאה פרחים לבעלה בט"ו באב ואומר לעצמי שכנראה זה גורלה הסמלי של מי שהפרה את כל הבטחותיה והביאה על מדינת ישראל את הממשלה הזו, והכול בשביל תפקיד שרת הפנים: היא לא תחזור עוד לגדלותה, אבל לעד תמשיך לנסות לחזור לשם. יש בזה משהו פואטי. רק דבר אחד אני לא מבין: עד כדי כך נטשו אותה בשנה האחרונה כל חסידיה ואוהביה, שלא נותר לה שום חבר אמת אחד שיגיד לה איך היא נראית?

3 מדהים לראות לא רק כמה מהר ימינה נפלה, אלא עד כמה היא התפזרה לכל עבר, בלי שום דבק. כשאין אידאולוגיה, אין אידאולוגיה. כולם מנהלים משא ומתן עם כולם, לא יודעים לומר אם הם רק־לא־ביבי או רק־ביבי, העיקר לעבור איכשהו את אחוז החסימה. שקד והנדל אשכרה יושבים כרגע בממשלה עם רע"ם, לא מתפטרים, ורצים על הבטחת בחירות שאומרת "לעולם לא נשב עם רע"ם!". זה לא "טובל ושרץ בידו", זה לטבול עם השרץ בעודך עורך מסיבת עיתונאים חגיגית נגד הטבילה.

הכתבים הפוליטיים התחרו השבוע בבדיחות שלהם על פליטי ימינה וההצגה שעשו בוועדת הכנסת. אחרי שעמיחי שיקלי, הנאמן היחיד, הוכרז על ידם כפורש, הם בעצמם פרשו, בזה אחר זה, והכול בשביל כיסאולוגיה. בשיא ההתפלגויות הלא ברורות, נפתלי בנט התפלג השבוע לסיעת יחיד ששמה – לא המצאתי את זה – 'ביחד'. טוב, האמת זה שהוא הסתובב עם השם 'ימינה' בשנה האחרונה, היה יותר מצחיק.

4 ובין הפליטים ודורשי העבודה, יש גם את מי שמזמן הפך למומר פוליטי. מתן כהנא. זה באמת בלתי נתפס. האיש התחיל לדבר בלפורית, הוא תוקף את נתניהו בסגנון שלא היה מבייש את אלי אבידר, ובעיקר מסית נגד המגזר שממנו בא ושאותו שיקר. ותאמינו לי שלא בקלות אני משתמש במילה "מסית". לא כל מי שלא חושב כמוך, לא כל בר־פלוגתא פוליטי, הוא מסית. אבל כן, זה מה שמתן כהנא עושה מאז שקמה הממשלה: מדבר בראיונות בתקשורת על המגזר ורבניו ונציגיו במילים ובמונחים שבהם השתמשו במשך שנים, בעיקר מאז רצח רבין, גדולי רודפיו ומשמיציו.

אפילו לאחר נפילת הממשלה, כהנא ממשיך להצדיק את קיומה, אבל בכל זאת משהו השתנה אצלו: אם לאורך כל הדרך הוא דבק בקו של ימינה, שלפיו פשוט לא הייתה שום ברירה אחרת, בשבועות האחרונים הוא הפך את זה למהלך של לכתחילה. זאת הגאולה. להחרים את יריב לוין, ולחבק את אבתיסאם מראענה. והוא גם אומר בפה מלא שאחרי הבחירות הבאות הוא בעד הקמת ממשלה עם רע"ם.

5 זה נושא למחקר פסיכולוגי: איזה תהליך הוא עבר, שגרם לו להפוך תוך שנה מאיש ימין לאיש שמאל? יש כאן באמת סיפור שלא קורה בכל יום: נבחר ציבור שמגיע עם דעות מבוססות לכנסת, אחרי קריירה צבאית מפוארת, כלומר אדם בשל ובנוי, שמציג את עצמו כדתי, ימני, שנלחם בשמאל, ואז תוך כדי הכהונה הקצרה משנה מהקצה אל הקצה את כל דעותיו. שחור הופך לבן, אויב הופך אוהב. אם לפני רגע השמאל היה הסכנה לקיומנו, עכשיו זה ביבי. אם לפני רגע הליכוד היה שותף, עכשיו הוא מוקצה והמפלגות הערביות הן בנות ברית.

לפי הדיווחים השבוע, כהנא סגר על שריון במקום די גבוה במפלגת השמאל של גנץ. ואז יפוח היום והשקר ישתריין. הרי אם היו אומרים את זה עליו לפני שנה, הוא היה תובע דיבה. כנראה אנשי מחלקת השיווק והמכירות של 'המחנה הממלכתי', חושבים שהוא יביא להם קולות של דתיים ליברלים. אני כל כך מקווה שזה לא נכון, ולמיטב בדיקותיי עם אנשים שהמהלך כאילו אמור להלהיב אותם, זה אפילו מעליב אותם. יש לי מחלוקות בכמה סוגיות עם רבים מידידי הלייטים, אבל למה לחשוב שהם ירצו שזה האיש שייצג אותם בכנסת, אחרי כזאת התנהלות?

6 ואי אפשר לדבר על התאדות ימינה בלי להזכיר את המייסד, אבי התנועה, מחולל הרעיון, נפתלי בנט. ההתנהלות שלו בימים שחלפו מאז שהעביר את התפקיד ליאיר לפיד מלמדת עליו כל כך הרבה. אפילו יותר מהמהלך הנכלולי שלו להקמת ממשלת שמאל־ערבים רק כדי להגשים את חלומו הגדול להיות ביבי. בימים אלה אנחנו רואים כמה הוא רחוק מלהיות ביבי. לא רק באיכויות וביכולות, זה ברור, אלא גם בהתמודדות עם קשיים וכשלונות ובחתירה להגשמת אידיאולוגיה כלשהי.

מה היה לנו פה? ראש הממשלה נתניהו מועבר מתפקידו, במהלך חוקי, אבל מאוד לא ישר, אחרי 12 שנים רצופות בשלטון. הייתי לגמרי יכול להבין אותו אם היה אומר: אוקיי. לא רוצים אותי? אין בעיה. תסדרו לבד. אני הולך לעשות להרצאותיי. מה יש לי לחפש באופוזיציה? מה, אני אשב עכשיו בהצבעות? בדיונים בכנסת? קטן עליי. זה לא בשבילי. וככה גם אוכל לסגור עסקת טיעון עם הפרקליטות ולגמור עם כל המשפט הזה.

אבל זה ממש לא מה שנתניהו עשה. הוא נשאר כאן כדי להילחם בממשלת השמאל־ערבים ביום ובלילה, וגם לפנות בוקר, ממליאת הכנסת. הוא הוביל מהלכים. נאם נאומים. יצא לשטח לפגוש אנשים. תגידו שאני ביביסט? ובכן, נתניהו לא מושלם בעיניי, אבל כנראה שכשאתה פועל (גם) מתוך תחושת שליחות, שום דבר לא קטן עליך.

7 ותראו לעומתו את בנט: לא 12 שנה אלא 12 חודשים בתפקיד ראש הממשלה, יושב על כיסא שלא באמת שלו, עם שררה שלא מגיעה לו, בלי מנדט אמיתי, וכשבאופן טבעי, נכון וישר, פג תוקפו של השקר הזה – הוא לא מצליח לגייס בעצמו כוחות להמשיך הלאה. מה אתה מתייאש כל כך מהר, נפתלי? אפילו לא נזרקת לאופוזיציה.

אם אתה לא ראש ממשלה בפועל, רק ראש ממשלה חליפי, אז אין לך כבר מה לעשות בממשלה הזאת? אם המענטש הגדול לפיד תקע אותך בחדר קטן בקומה 8 במשרד ראש הממשלה, אז לא באים לעבודה? אין לך אידאולוגיה לקדם? אתה לא רוצה לנצל את זכות הווטו שלך ולמנוע את המינוי השערורייתי של איש השמאל הקיצוני מני מזוז לתפקיד כל כך חשוב ומשפיע לשמונה השנים הבאות? אין לך שום עניין למתן קצת את הפגיעה של שר הביטחון גנץ בהתיישבות ביהודה ושומרון?

אז בסדר, לא מצאת, למרות כל המאמצים המיוזעים, את המקום שלך על השטיח האדום ליד ביידן. אז בגלל זה לא באים למחרת לפגישות ולדיונים? אין לך מה לקדם, מה להציל, בשיח מול נשיא ארצות הברית וצוותו? הרי רק לפני רגע ניסית לשכנע אותנו שהממשלה חייבת להישאר בחיים, גם עם אפס תמיכה ציבורית, רק כדי שאתה, ולא חלילה לפיד, תעמוד כצוק איתן מול הנשיא ביידן בביקורו החשוב פה. נו, אז צוק חליפי כבר קטן עליך?

(איור: נחמיה קטן. יוזמה: יצחק ברט.)

בשבוע שעבר סיפרתי פה על בני נוער שמסיימים מסכת שלמה או ספר שלם בצום. הנה עוד סיפור על עוד סיום, מסוג אחר. כך כתבה לי רעות בר און: "אנחנו נשואים חמש שנים, והורים לשניים. בעלי נפתלי לומד בישיבת בית אל, והתגייס לקרבי, לכפיר, במסלול של 'הסדר מרכז', לשנה. כשהוא התגייס והתלבט איך להמשיך ללמוד תורה גם בצבא, הצעתי לו להציב יעד בר־השגה, משהו שאפשר ללמוד גם כשאתה לא לגמרי ביישוב הדעת. הוא החליט לנסות לסיים ש"ס משניות, וללמוד ברגעים פנויים. הופתענו לגלות כמה רגעים פנויים היו לו במהלך השירות – לחכות להסעה, לעמוד בתור לאימוני ירי, בזמנים ריקים בקו בין שמירות ועוד כל כך הרבה. היו ימים עמוסים שבהם הוא לא הצליח לגעת במשניות, והיו ימים שבהם הוא סיים מסכת שלמה. המטרה עמדה תמיד מול העיניים.

קניתי לנפתלי לוח שהודבק על דלת ביתנו: בכל פעם שמסיימים מסכת מגרדים את השם שלה, כמו כרטיסי חישגד, ובסוף כל המסכתות יוצרות תמונה צבעונית ויפה. וכך, בכל פעם, רואים את ההתקדמות, עוד מדרגה שנבנית בקודש.

היום היה יום השחרור, ונפתלי חוזר לישיבה ללמוד. אבל בדיוק במסיבת השחרור מהצבא – היעד הושג. מסיבת השחרור היא בעצם מסיבת סיום ש"ס ברוב עם, לכבודה של תורה.זה לימד אותנו כמה חשוב להציב יעדים בחיים, בכל תחום. כשיש מטרה ושאיפה, זה מייצר בעירה פנימית ורצון להתקדמות.

אנחנו משתפים את זה כדי לגרום לעוד אנשים להציב לעצמם מטרות ושאיפות, במיוחד בתחום הקודש. אני אישית למדתי במדרשה של הרב רונן טמיר, שייעץ לנו על לימוד יומי קטן. פסקה קטנה, חמש דקות, לא יותר. והנה בחמש שנות זוגיות ה' זיכה אותנו בלימוד יומי קצר, כל לילה. סיימנו ביחד קיצור שולחן ערוך, תנ"ך ואנחנו לקראת סיום מסילת ישרים. מי היה מאמין. צריך להסתכל רחוק, אבל לצעוד צעדים קטנים בכל יום. צריך לראות את החיים כמו אותה תמונה גדולה שמגרדים, ולהבין שבכל פעם אתה משלים עוד חלק בתמונה הגדולה, בפאזל הגדול של נשמתך".

המאמר פורסם בעיתון "בשבע".